לפני שבוע מצאתי את עצמי יושב במשרד בירושלים,
עדיין עם הנשק מהמילואים, מול האחראי על המערך החינוכי של חסידות בעלזא.
ופתאום הכל צף…
נזכרתי בסבא אהרון שלי, ניצול שואה בן 17,
שמצא את עצמו בודד בפינה נידחת ליד גשר הסירה בהרצליה.
ואיך בדיוק אז, כשהיה הכי לבד, הגיע לשכונה שלו האדמו"ר מבעלזא –
אז עוד בתחילת דרכו, היום מנהיג אחת החסידויות הגדולות בארץ.
הייתי ילד קטן כשהתחלתי להתלוות לאבא שלי לביקורים אצל האדמו"ר.
בית ציוני-דתי-לאומי שלנו,
והנה אני מוצא את עצמי נשאב אל הניגונים, הסעודות, האווירה המיוחדת.
והשבוע, כשישבתי שם במשרד, הבנתי משהו מרגש:
לפעמים דווקא כשהניגודים הכי בולטים –
נשק צה"לי מול ריהוט חסידי, עולם מודרני מול מסורת בת מאות שנים –
דווקא אז אפשר לבנות את הגשרים הכי מפתיעים.
מי יודע? אולי יום אחד עוד ילמדו תקשורת מקרבת בכל מוסדות בעלזא… 😊
תמיד הצעד הראשון הוא קטן, אבל אף פעם אי אפשר לדעת לאן הוא יוביל ✨
