השיחה הראשונה שלי עם בתיה הייתה לפני מספר שנים. אני זוכר שזו הייתה שיחה לא קלה. אבל מאוד משמעותית. כשאחרי כמה שנים בתיה התקשרה ואמרה

אני רוצה לשתף אתכם ברגע שהיה לי לא נוח להודות בו. בהכנה לפרק האחרון שהקלטתי לכם עם איתמר רוזנברג, יועץ אישי וזוגי, שאני מכיר עוד

  יש רגעים במסע (ובחיים) שבהם אתה פשוט לא יודע מה הצעד הבא בלי תוכנית בלי תשובה רק חוסר אונים זה מה שקרה לנו בלילה

  זה כבר לא היה טיול זה היה מבחן בשלוש בלילה אזעקה פיצוצים ואנחנו בצימר עץ בלי ממ"ד זה הרגע שבו היינו צריכים לבחור להישאר

  כמה פעמים שמעתם את המשפט הזה בבית “למה הוא קיבל ולי לא?” האוטומט שלנו כהורים הוא להסביר, לאזן, לעשות שוויון. אבל מה אם שוויון

יש חלומות שאנחנו מדברים עליהם. ויש כאלה שאנחנו דוחים שוב ושוב – כי הם מרגישים גדולים מדי, מפחידים מדי, או פשוט “לא הזמן”. הפרק הזה

אנחנו חיים בעידן שבו ידע זמין בכל מקום. ספרים, קורסים, הרצאות, פודקאסטים – אנחנו לומדים עוד ועוד על תקשורת, רגשות וקשרים. אבל יש שאלה אחת

יש רגעים בחיים שבהם אנחנו יודעים בדיוק מה נכון לעשות, מבינים תקשורת ורגשות ואפילו מלווים אחרים ליצור חיבור – אבל דווקא טריגר קרוב, ברגע קטן

מבחוץ זה נראה כמו הצלחה. עשייה, תנועה, התקדמות, תוצאות. ובפנים – משהו לא לגמרי רגוע. הפרק הזה נולד דווקא מתקופות שנראו “מוצלחות”, ומתוך חוויה מוכרת

“הרבה זמן חשבתי שאני תקוע.” רק בדיעבד הבנתי שזו לא הייתה תקיעות – אלא מעבר והבשלה לשלב חדש. בפרק הזה אני משתף בתהליך אישי ומקצועי