"חשבתי שאם אתם תקשורת מקרבת – תגידו לי תמיד כן."

המשפט הזה נאמר לרחל לפני שבועיים,  כמעט בתמימות.
באחד הקורסים שאנחנו מעבירים והוא הקפיץ אותנו.

כי הבנו משהו:
הרבה אנשים חושבים שתקשורת מקרבת = להיות "נחמד",
לוותר, לומר כן.
והמשפט הזה פתח אצלנו הרבה שאלות.

על הבלבול הנפוץ הזה סביב תקשורת מקרבת.
על ההנחה שאם אנחנו 'מקרבים' – אנחנו תמיד נענים.
ועל מה קורה לקשר כשאנחנו שוכחים שיש אני ויש אתה.

בפרק הזה אני מדבר על הנחת יסוד פשוטה, וכל כך חשובה:
שלא חייבים תמיד להיענות כדי להקשיב.
ושקרבה אמיתית לא מתחילה מוויתור עצמי – ההפך.

תגלו:

• למה דווקא 'לא' שנאמר בצורה ברורה ומכבדת
  מקרב יותר מ'כן' שלא באמת רצינו לתת
• את ההבדל הדק בין בקשה לדרישה
• ולמה בהירות לגבי הרצון שלנו היא לא ריחוק –
  אלא תנאי הכרחי לקשר בריא

אם גם אתם מוצאים את עצמכם לפעמים נענים למרות שלא באמת רציתם,
או נפגעים כשמישהו אומר לכם "לא" – הפרק הזה בשבילכם.

ואולי בדיוק ה'לא' הבא שלכם – יהיה הדבר הכי קרוב שאמרתם השנה.

כמו תמיד, מוזמנים להאזין
ולשתף אותנו מה לקחתם
לחצו כאן ושתפו אותנו ישירות בוואטסאפ:
https://did.li/ZXB6q

בהערכה,
מאיר שרפר