כילד הייתי ביישן ומופנם, מאוד רגיש.
לקח לי המון שנים להבין ולעבד את זה בדיעבד.
גם בילדות וגם בנערות, החינוך שקיבלתי היה בשפה ביקורתית, וזה היה נוכח מאוד.
כל פעם שראיתי מריבה – זה גרם לי ממש להתכווצות פנימית.
הייתי אומר לעצמי: “זה יכול להיות אחרת!”
כבר מגיל צעיר הייתה לי נטייה חזקה לעולם הנפש והתודעה.
ומצאתי מרגוע בכתבים האותנטיים והעמוקים של האדמו"ר מפיאסצנה ושל הרב קרליבך.

ועדיין – היה חסר לי המון פרקטיקה.
קראתי ספרים, חיפשתי, חקרתי:
ביירון קייטי, שיטת המסע, מיינדפולנס ועוד. איפה הבנתי את זה?

דווקא בזוגיות- שלכאורה הגעתי אליה מוכן ובשל,
שם קיבלתי את נחת זרועה של המציאות:
שתיקות.
לא ידעתי איך לבטא את עצמי.
פחדתי לפגוע – ופחדתי להיפגע.
הפער הזה היה כל כך מתסכל.

אבל הסכמתי לעבור את הדרך.
ותקשורת מקרבת – זה הכלי וזו השפה שעזרה לי לעשות את הגשר.

כמו שאמרה לי פעם תלמידה:
"כולם יודעים את כל התורות, את העקרונות.
אבל אתה מלמד איך ליישם."